החיטה היא המזון הבסיסי ביותר שיש לנו, בני האדם. יש הטוענים כי עץ הדעת היה שיח חיטה וממנו אפשר היה לשאוב את כל הידע שיש לאדם. ידע זה עשוי היה לעזור לאדם, אך גם להזיק לו. מאז ומתמיד בני האדם חיפשו מקורות ביטחון, כדי שיוכלו להישען עליהם. אחד ממקורות הביטחון הוא האוכל, ולכן בעבר נהגו בני האדם להתיישב בקרבת שדות חיטה וכך להזין את צורכיהם הגשמיים ולהשתיקם.
בנוסף, לחיטה יש גם פן רוחני. החיטה מייצגת את הרצון ואת המאמץ להזין את שאיפותינו הרוחניות ואת הרצון והצורך האנושי הייחודי, שיש בכל אחד ואחת מאיתנו, לצמיחה ולהגשמה. אפשר לומר שבכולנו פועמות שתי נפשות, האחת חייתית וככזו היא משרתת את הרצונות הגשמיים שלנו ומספקת לנו ביטחון הישרדותי, והשנייה רוחנית וכך מגשימה את שיא שאיפותינו כיצורים תבוניים ואינדיבידואליים.
שילוב בין שתי הנפשות, עשי לעזור לנו להגיע לחיים של תכלית והגשמה. עם הגירוש מגן העדן, בעקבות האכילה של חווה מפרי עץ הדעת, ידע האדם להבחין בין טוב ורע. זהו היסוד העיקרי בהיפרדות של האדם מהטבע.
בעבודה זו, מה שהניע אותנו היה מחד, הרצון לשמר את הקיים וליצור בעזרת חומרים טבעיים. הכוונה שלנו הייתה לאפשר לטבע ולנפש הרוחנית להיות מוצגות באופן כמעט גולמי. מאידך, היה לנו חשוב גם להציג את ההרס שבטבע, וכך להרוס אותו בעצמנו, להשתמש בו בשביל הגחמות שלנו ובשביל הרצונות הגשמיים שלנו כדי לייצר עבודת אומנות – לא עבור ההישרדות, אלא עבור היצירה.
מנחה: יעל אפרתי ודוד דניאל
